רמב״ם שמיטה ויובל ח׳רמב״ם
(א)
כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית, כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה, או למכור להן כלי עבודה, לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה:
(ב)
ואלו כלים שאין האומן רשאי למכרן בשביעית למי שהוא חשוד על השביעית, מחרישה וכל כליה, העול, והמזרה, והדקר. זה הכלל, כל שמלאכתו מיוחדת למלאכה שאסורה בשביעית, אסור למכרו לחשוד, ולמלאכה שאפשר שתהיה אסורה ותהיה מותרת, מותר למכרו לחשוד:
(ג)
כיצד, מוכר הוא לו המגל והעגלה וכל כליה, שאם יקצור בו מעט, ויביא על העגלה מעט, הרי זה מותר, ואם יקצור כדרך הקוצרין, או יביא כל פירות שדהו, אסור:
(ד)
ומותר למכור סתם למי שאינו חשוד אפילו דבר שמלאכתו מיוחדת למלאכה האסורה בשביעית, שהרי אפשר שקנה בשביעית לעשות בו מלאכה לאחר שביעית:
(ה)
היוצר מוכר חמש כדי שמן, וחמש עשרה כדי יין. ומותר למכור לגוי יתר מזה, ואינו חושש שמא ימכור לישראל. ומוכר כדים רביםא לישראל החשודב בחוצה לארץ, ואינו חושש שמא יביאג לארץ:
(ו)
ומוכר לחשוד פרה חורשתד, שהרי אפשר לשחטה. ומוכר לו שדהו, שהרי אפשר שיובירה. אבל לא ימכור לו שדה האילן, אלא אם כן פוסק עמו על מנת שאין לו באילן. ומשאילו סאה למדוד בה, אף על פי שהוא יודע שיש לו גורן, שהרי אפשר שימדוד בה בתוך ביתו. ופורט לו מעות, אף על פי שהוא יודע שיש לו פועלין. וכולם בפירוש אסורים.
(ז)
וכן, משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה, ריחים ותנור, אבל לא תבור ולא תטחן עמה:
(ח)
מחזקיןה ידי גויים בשביעית בדברים בלבד, כגון שראהו חורש או זורע, אומר לו, תתחזק, או תצליחו, וכיוצא בדברים אלו, מפני שאינם מצווים על שביתת הארץ, אבל לא יסעדנו ביד. ומותר לרדות עמהן הפירותז. וחוכרים מהם נירין, לפי שאינן בני חיוב כדי לקנוס אותם:
(ט)
מותר לעשות בתלוש בסוריא, אבל לא במחובר. כיצד, דשין וזורין ודורכין ומעמרין, אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין. וכן כל כיוצא באלו:
(י)
כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית או לשמור אותן, כך אסור ליקח אותןח מעם הארץ, לפי שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ, ואפילו כל שהוא, שמא לא יאכל אותן בקדושת שביעית.
(יא)
הלוקח לולב מעם הארץ בשביעית, נותן לו אתרוג מתנה. ואם לא נתן לו, מבליע לו דמי האתרוג בדמי הלולב:
(יב)
במה דברים אמורים, בזמן שהיה מוכר פירות שכמותן בשמור, כגון תאנים ורימונים וכיוצא בהן. אבל אם היה מוכר פירות שחזקתן מן ההפקר, כגון הפיגם, והירבוזין השוטיןט, והחלוגלוגותי, והכסבר של הרים, וכיוצא בהן, הרי זה מותר ליקח ממנו מעט בדמייא שלש סעודות בלבד, משום כדי חייו של מוכר:
(יג)
וכןיב דבר שאינו חייב במעשרות, כגון שום בעל בכי, ובצל של רכפה, וגריסין הקלקיות, ועדשים המצריות, וכן זרעוני גנה שאינן נאכלין, כגון זרע לפת וצנון וכיוצא בהן, הרי אלו נלקחין מכל אדם בשביעית:
(יד)
במה דברים אמורים, בעם הארץ סתם, אבל מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמור פירותיו ולמכור מהן, אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית כלל. ואין לוקחין ממנו פשתן, אפילו סרוק, אבל לוקחין ממנו טווי ושזור:
(טו)
החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית, והחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרותיג, שאף על פי שזה וזה מן התורה, מעשר טעון הבאת מקום, מה שאין כןיד בשביעית, ושביעית אין לה פדיון, מה שאין כן במעשר:
(טז)
החשוד על הטהרות אינו חשוד לא על המעשר ולא על השביעית, שהאוכל הטמא הזה שמכרו בחזקת טהור, אינו מטמא אחרים אלא מדברי סופרים, והחשוד לדברי סופרים אינו חשוד לדברי תורה:
(יז)
כל החשוד על דבר, אף על פי שאינו נאמן על של עצמו, נאמן על של אחרים, חזקה אין אדם חוטא לאחרים. לפיכך החשוד על דברטו, דנו ומעידו:
(יח)
הכהנים חשודים על השביעית, לפי שהן אומרין, הואיל והתרומות מותרות לנו אף על פי שהן אסורין על הזרים במיתה, קל וחומר פירות שביעית. לפיכך סאה תרומה שנפלה למאה סאה של פירות שביעית, תעלה. נפלה לפחות ממאה, ירקבו הכל, ולא יימכרו לכהנים ככל המדומע, לפי שהן חשודין על השביעית:
(יט)
הצבעיןטז והפטמין לוקחין מורסן מכל מקום, ואינן חוששין שמא מספיחי שביעית הוא.
(כ)
גבאי קופה בשביעית לא יהיו מדקדקין בחצירות של אוכלי שביעית. ואם נתנו להן פת, מותרת, ואין חוששין לה שמא מספיחי שביעית היא, שלא נחשדו ישראל להיות נותנין אלא או מעות שביעית, או ביצים הנלקחות בדמי שביעית. ומותר ללוות מן העניים פירות בשביעיתיז, ומחזירין להן פירות בשנה שמינית:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר זרעים מוקדש לזכותו של מורי ורבי, אלופי ומיודעי,
הרב יצחק שילת (גרינשפאן) שליט"א.
יזכהו בורא עולם ברוב חסדיו לאריכות ימים ושנים, ללמוד, ללמד ולהפיץ תורתנו הקדושה בבריאות טובה ונהורא מעליא, ויתברך בכל מילי דמיטב מפי עליון יחד עם כל בני ביתו שיחיו.
בהערכה ובהוקרה הערות
ב1, ת1: רבות. ולנוסח הפנים, אע״פ שלעיל כד ל׳ נקבה, כאן השוה לסיומת של ׳כדים׳.
בד׳ (גם ק) לית. השמיט פרט חשוב.
ד: יביאם. אך בכתבי־היד כבפנים.
בד׳ נוסף: בשביעית. אך אין בזה צורך, כי הכל מוסב על הל׳ ב׳.
כך ב1, ת1. בא׳ אולי כתוב: תצלח.
ד (גם פ): הכוורת. אך בכתבי־היד כבפנים. וע׳ ׳כסף משנה׳ ורדב״ז שהתקשו איזה איסור יש לישראל ברדיית כוורת, ונדחקו, וע׳ ר״י קורקוס שמצא בכתב־יד כבפנים, והתקשה בלשון לרדות הפירות. ור״ש סיריליאו פירש בירוש׳ שביעית פ״ד ה״ג שהוא הפרדת פירות הדבוקים כגון דבילה וצימוקים, אך צ״ע מה האיסור בזה. ואולי ׳לרדות׳ הוא שם כללי לקטיף הפירות, ודוקא בחרישה וזריעה אסור לסעד ביד.
בד׳ לית. וחסרון המורגש הוא.
ד (גם ק): כדמי. אך לוקחים בדמים.
בת1 נוסף: כל. ד: וכל.
בת1 שתי הבבות (מ׳החשוד׳) בסדר הפוך. וכך ד (גם פ, ק). וכ״ה
במשנה בכורות ד, י בכ״י רבנו, אך נראה שכאן שינה כי רצה ללמדנו קודם כל דין בהלכות שביעית (משא״כ בהלכה הבאה, שם הם בחדא מחתא, והקדים להזכיר מעשר כסדר ההלכות בספר זה).
ד: שביעית. וכ״ה לפנינו בגמ׳
עבודה זרה סב:, אך בכ״י ניו־יורק שם כבפנים.